נכון, כבר מזמן כבר לא עידכנו את הבלוג - היינו עסוקים בכל מיני פרוייקטים אחרים כמו גידול בננו הבכור וגם בהפקת הצגה חדשה - על שניהם ניתן ללמוד מהסרטון הבא:
אז אם אתם מעוניינים לתמוך בהצגה שלנו, אנא כנסו לעמוד שלנו בהדסטארט.
27 מאי 2014
21 אוקטובר 2013
סיפור עירוני קטן ומעצבן
ביום שני בסביבות שלוש ורבע אני מביט מהחלון ורואה מחזה שכיח למדי - מישהו שמאס בחיפוש חניה והחליט לחנות על המדרכה, ולא סתם על איזו מדרכה צדדית אלא על המדרכה בצומת מרכזית למדי המחברת בין שני מעברי חצייה.
טוב, אמרתי לעצמי, הוא בטח עצר לכמה שניות ומיד ימשיך בדרכו וכאילו כהוכחה לכך ראיתי שהאיש נותר לשבת במכונית, כנראה מחשש שיקבל דו"ח.
כעבור כמה דקות עברתי שוב מול החלון וראיתי שהרכב עדיין שם, אז החלטתי לצלם אותו. הנה השתלשלות העניינים:
15:21 - הרכב עומד עם הנהג בפנים.
15:22 - ילדים עוקפים את הרכב דרך הכביש.
15:30 - הנהג כבר עזב את הרכב, רוכבי אופניים עוקפים דרך הכביש.
15:38 - וכמובן הנה מגיעה פקחית חרוצה ונותנת דו"ח לנהג החצוף.
15:39 - אפילו סלבריטאים מסדר הגודל של ציפי שביט (מאחורי שלט העצור) נאלצים לסבול בגלל הרכב.
15:41 - הנהג קיבל את עונשו - עוד כסף נכנס לקופת העירייה - סוף טוב, הכל טוב, נכון?
15:44 - אבל רגע, התושבים עדיין סובלים מהמצב (ויש לציין שהקטנוע, שיוצר ביחד עם המכונית את המעבר הצפוף הזה, לא קיבל שום התייחסות מהפקחית הפיקחית, למרות שחנה על המדרכה ולמרות שיש חניה לרכב דו גלגלי במרחק של פחות מעשרים מטרים משם, אבל זה עניין לפוסט אחר).
15:45 איזו אירוניה, הנה התפנתה חניה.
15:48 הופ, מאוחר מדי
15:53 - המכונית כבר הפכה לחלק מהנוף.
15:55 - אולי באמת יותר זול לחטוף דו"ח מלשלם על חניה?
16:04 - סוף סוף הנהג הגיע, התעצבן על הדו"ח ונסע לדרכו, אולי לחנות על המדרכה מול ביתו...
המסקנה המתבקשת היא שהגיע הזמן שנאמץ את השיטה של הסימפסונס:
20 יוני 2013
המקרר הספרותי
נותרו לנו בערך 6 שבועות עד המעבר המיוחל לדירה החדשה, ובין עיון בבלוגים ואתרי עיצוב לבין החיפוש אחר הספה המושלמת (וכן, אנחנו גם עובדים) אנחנו מדי פעם מנסים רעיון עיצובי בסגנון עשה זאת בעצמך. לפעמים הניסיון מסתיים בכישלון מהדהד (למשל כשניסינו לעשות את זה) ולפעמים הוא קצת יותר מוצלח, כמו בניסוי המגנטים שלהלן.
 |
| טפט מקרר סטנדרטי |
זה התחיל כשחשבנו על כל מיני אפשרויות (זולות) לשפר את המראה של המקרר הסתמי למדי שנביא לדירה שלנו. בהתחלה חשבנו על טפט למקרר אבל רוב הגרסאות שראינו הן יקרות וקיטשיות. האמת היא שעם כל השאר הדברים עליהם עוד נאלץ להוציא כסף, העדפנו למצוא אופציה שהיא לא סתם זולה, אלא כמעט בחינם. ואז נזכרנו באוסף הגלויות של הוצאת הספרים פינגווין שקנינו לפני כמה זמן באוקספורד. מאחר שאנחנו לא ממש שולחים גלויות כל יום נותרו לנו מספיק כדי לכסות את המקרר, ומאחר שרוב הגלויות באוסף בכל מקרה די דומות זו לזו (כל הגלויות מציגות כריכה של ספר, רובם מהסדרה הדו-צבעית המוכרת) השילוב שלהן יוצר סוג של אחדות רפטטיבית עם וריאציות, כמו בתמונות פחיות המרק של קמפבל של אנדי וורהול.
 |
| אוסף הגלויות הממוגנטות על המקרר הנוכחי (אני מאמין שהן יראו אפילו יותר טוב על המקרר בדירה החדשה, בלי הידיות הכפולות באמצע) |
הביצוע היה פשוט למדי; אני מניח שגם אתם כל הזמן מקבלים מגנטים של אינסטלטורים / מדבירים / מנעולנים וכיו"ב ולא יודעים אם לזרוק אותם לפח או לכער איתם את המקרר - אז הנה הפתרון: הדבקנו את כל אחת מהגלויות למגנט (באמצעות מכחול, עם תערובת של דבק לבן ומעט מים) ולאחר שנתנו להן כמה דקות להתייבש כיסינו את מקררנו הנוכחי. יתרון משמעותי אחד הוא שניתן לשנות את הסדר איך שרוצים ולהוריד אותם לגמרי אם נמאס (או כשעוברים דירה או מחליפים מקרר).
08 יוני 2013
מי אתה מודיליאני?
אם יוצא לכם לעבור ברחוב שילה הקצר (מאחורי אבן גבירול באזור כיכר רבין) עצרו לרגע בפינת רחוב מודיליאני וצפו בפלא - מצד אחד של הרחוב מופיע השם ידידיה מודיליאני ומצד שני השם אמדאו מודיליאני.
 |
| רחוב ידידיה מודיליאני |
 |
| רחוב אמדאו מודיליאני |
האם מדובר ביעילות של העירייה אשר החליטה לקרוא לרחוב אחד על שם שני אנשים? (האמת היא שזה רעיון לא רע, למה שרחוב וייצמן, למשל, לא יהיה על שם חיים וגם עזר?)
אבל לא, ידידיה הוא פשוט שמו העברי של הצייר הידוע (למרות שלא ראיתי כל סימוכין לכך במה שנהוג לכנות "מקורות זרים"). ולמה בעצם כל כך חשוב להדגיש שמודיליאני היה יהודי? גם התשובה לכך היא ברורה, אם אין לאדם קשר ליהדות, למה שיקראו על שמו רחוב בישראל?
 |
| עירום, אמדאו מודיליאני |
29 מאי 2013
חוזרים לתחתית
כבר הרבה זמן לא עידכנו את הבלוג הזה, והרבה מאוד דברים קרו והשתנו, אבל עכשיו החלטנו לנסות ולהחיות מחדש את הבלוג לכבוד חזרתנו (החגיגית) לשכונה הישנה שלנו. בעוד חודשיים נעבור לדירה החדשה וכבר עכשיו אנחנו בסוג של אובססיה - מסתכלים בבלוגים של עיצוב, מסמנים פרויקטי DIY לביצוע, רושמים רעיונות, וחומדים ספות (יערה) או תנורי אפיה (שי). הרבה כסף לא יהיה לנו להשקיע, אז אין ברירה, נאלץ להיות יצירתיים. בתור התחלה, הנה פרוייקט שעשיתי לפני כמה שבועות - מנורת ספרים.
למי שמעוניין ליצור מנורה כזו בעצמו שלחנו הוראות מפורטות לאתר החביב עלינו IKEA Hackers
02 יוני 2012
בין החשמונאים לקפלן
לפני שבועיים התקיים אירוע בתים מבפנים בתל אביב. למרות שעיקר תשומת לב הופנתה לבתים של אנשים פרטיים (בעיקר אדריכלים ומעצבים) אחרי שראינו את אורך התורים שהשתרך מחוץ לכמה בתים, החלטנו לוותר על הרצון להציץ על חיים של אחרים ולעבור לסיורי השכונות.
סיור השכונות הראשון אליו הצטרפנו הועבר על ידי האדריכל נועם דביר, כתב האדריכלות של עיתון "הארץ". הסיור נפתח בבניין בנק החקלאות, בפינת הרחובות החשמונאים וקרליבך והמשיך כשעתיים בהליכה איטית מלווה בהסברים מפי דביר, עד לבית הסוכנות ברחוב קפלן. בדרך עברנו את בית מפעל הפיס, בית הקיבוץ הארצי שנבנה בסגנון ברוטליסטי, בית העיתונאים ובניין "בני ברית" בפינת לסקוב וקפלן, שנעשה בהשראת הכותל המערבי ומועטר בסורגי מנורות. "בעקבות אייקונים אדריכליים בסכנת הכחדה" התייחס למבנים אלו בתור המבנים שבנו את החזות העסקית של ישראל בשנות החמישים.
גם אם לא כל בניין זוכה להגדרה האובייקטיבית של "יפה", הצליח האדריכל לחשוף בפנינו לא רק את מאפייני הבנייה של אותה תקופה, אלא גם את הלך הרוח העסקי של עידן העבודה הארצישראלי הראשוני שבמקום open spaces, דגל במשרדים קיבוציים שהיו דומים אחד לשני, כשבין המשרדים נמצא חלל פתוח ששימוש כמסדרון למינגלינג ובו אמנות ישראלית.
מעניין לציין שעד לפני שנתיים ייעדו את בנק החקלאות להפוך להיות חנות ה H&M הראשונה בארץ, אבל מרגע שהועדף דווקא הקולנוע בעזריאלי כנראה שנחרץ גורלו של הבניין להיהרס. בניין זה, יחד עם בית "בני ברית" אינו נכלל ברשימת הבתים לשימור מעידן הבאוהאוס הפופולרי. היום, הבניינים הנטושים משמשים כר פורה לגרפיטי ורובם ימצאו את סופם בקרוב. אבל עד אז שווה אולי להרים את הראש כשעוברים ברחובות שלהם ולנסות לדמיין את האנשים שהיו שם פעם והעניקו משמעות לבניינים הנטושים והמקושטים במרכז העירוני המבוקש של תל אביב.
סיור השכונות הראשון אליו הצטרפנו הועבר על ידי האדריכל נועם דביר, כתב האדריכלות של עיתון "הארץ". הסיור נפתח בבניין בנק החקלאות, בפינת הרחובות החשמונאים וקרליבך והמשיך כשעתיים בהליכה איטית מלווה בהסברים מפי דביר, עד לבית הסוכנות ברחוב קפלן. בדרך עברנו את בית מפעל הפיס, בית הקיבוץ הארצי שנבנה בסגנון ברוטליסטי, בית העיתונאים ובניין "בני ברית" בפינת לסקוב וקפלן, שנעשה בהשראת הכותל המערבי ומועטר בסורגי מנורות. "בעקבות אייקונים אדריכליים בסכנת הכחדה" התייחס למבנים אלו בתור המבנים שבנו את החזות העסקית של ישראל בשנות החמישים.
גם אם לא כל בניין זוכה להגדרה האובייקטיבית של "יפה", הצליח האדריכל לחשוף בפנינו לא רק את מאפייני הבנייה של אותה תקופה, אלא גם את הלך הרוח העסקי של עידן העבודה הארצישראלי הראשוני שבמקום open spaces, דגל במשרדים קיבוציים שהיו דומים אחד לשני, כשבין המשרדים נמצא חלל פתוח ששימוש כמסדרון למינגלינג ובו אמנות ישראלית.
מעניין לציין שעד לפני שנתיים ייעדו את בנק החקלאות להפוך להיות חנות ה H&M הראשונה בארץ, אבל מרגע שהועדף דווקא הקולנוע בעזריאלי כנראה שנחרץ גורלו של הבניין להיהרס. בניין זה, יחד עם בית "בני ברית" אינו נכלל ברשימת הבתים לשימור מעידן הבאוהאוס הפופולרי. היום, הבניינים הנטושים משמשים כר פורה לגרפיטי ורובם ימצאו את סופם בקרוב. אבל עד אז שווה אולי להרים את הראש כשעוברים ברחובות שלהם ולנסות לדמיין את האנשים שהיו שם פעם והעניקו משמעות לבניינים הנטושים והמקושטים במרכז העירוני המבוקש של תל אביב.
 |
| בנק החקלאות - מבט מקדימה |
 |
| כאן היה יכול להיות סניף של H&M |
 |
| על החתום klone ו know hope |
 |
| בניין בני ברית הנטוש |
12 מאי 2012
05 מאי 2012
הקלות הבלתי נסבלת של התשלום
לאחרונה חזרנו מטיול בן שבוע בפראג המקסימה. אין ספק שמדובר באחת הערים היפות ביותר באירופה - עם נהר מרשים, גשרים מקושטים בפסלים, רובע יהודי עתיק וארמון פראג באופק, כל מי שמטייל בפראג יכול להרגיש בקלות כאילו הוא מטייל בתוך גלויה. אבל גם ליופי יש גבול ואחרי כמה ימים שבהם צילמנו כל דמות מעל המים, הבנו שאפשר וצריך גם להירגע ולחפש את המעבר לנוף, שגם הוא נמצא בשפע בפראג. אוכל טוב, מוסיקה טובה, תיאטרון מעניין ואמנות הרחוב המרשימה, בין אם בגרפיטי, מנעולי אהבה המחוברים לגשרים, וכמובן בדמות הפסלים הסוריאליסטים של דוד צ'רני, עשו כולם את העבודה מבחינתנו בפראג.
רק דבר אחד קטן העיב על הטיול. באמת משהו קטן. אבל משהו חשוב עבור כל תייר ובמיוחד עבור כל תיירת. לעשות פיפי עולה כסף. כמה? באמת שלא יותר מדי, בשירותים ברחוב שבהם אין אף אחד - 5 קרונות, ובאלו שבהם יושב מישהו ודואג לנקיון הסביר של המתחם - 10 קרונות. אז ביום הראשון כהסתובבנו בעיר, חיפשנו שירותים ציבוריים ושילמנו בהבנה, ומה קרה ביום השני?
ביום השני ביקרנו במתחם הארמון או המצודה שם שילמנו מחיר נאה עבור כניסה לבניינים, אבל מסתבר שזה לא מספיק וגם כאן, עבור הביקור המפוקפק בשירותים יחד עם זמן העמידה בתור, נאלצנו לשלם 10 קרונות וחוזר חלילה. התחלנו לשמור בצד כסף קטן לפיפי, כדי שלא יקרה לנו מה שקרה לאישה אמריקאית בהריון שבסוף נתנה יורו כדי שתוכל להיכנס כבר לפשתן. מזל שבמסעדות ויתרו לנו על התוספת.
הצ'כים, כך מסתבר, גם לא מפסיקים בפיפי. בכל המוזיאונים שבהם ביקרנו אם רצינו לצלם היינו צריכים להוסיף תשלום של 50 קרונות ומסתבר שהחוק הזה גם לא פסח על כנסיות, שלא רק שדרשו תשלום על ביקור אצלן אלא אף ביקשו תשלום נוסף על צילום. כמו לדוגמא הצילום של הנקרא "שמש פראג", כתר משובץ ביהלומים שעד כמה שאני הבנתי, היה זה העם הבוהמייני שהביא את הכסף עבור היהלומים המשובצים בכתר, ולא הכמרים, אז עכשיו, שודדים את התיירים.
אבל רגע השיא מבחינתי היה במקדונלדס. אמנם ארוחה שם זולה בהרבה מבארץ, אבל אחרי שהתיישבתי עם המבורגר, צ'יפס ושתייה וקמתי שוב כדי לבקש קטשופ, נחרדתי כששמעתי ששקית קטשופ קטנה תעלה לי 6 קרונות. באמת, חבל שלא הבאתי מהבית.
אז בפעם הבאה שאתם משלמים יותר מדי בסופר, תתנחמו בעובדה שבארץ, לפחות הפיפי בחינם, בינתיים.
 |
| מנעולי אהבה בגשר הקטן המחבר לאי קמפה |
 |
| יפה כמו גלויה |
רק דבר אחד קטן העיב על הטיול. באמת משהו קטן. אבל משהו חשוב עבור כל תייר ובמיוחד עבור כל תיירת. לעשות פיפי עולה כסף. כמה? באמת שלא יותר מדי, בשירותים ברחוב שבהם אין אף אחד - 5 קרונות, ובאלו שבהם יושב מישהו ודואג לנקיון הסביר של המתחם - 10 קרונות. אז ביום הראשון כהסתובבנו בעיר, חיפשנו שירותים ציבוריים ושילמנו בהבנה, ומה קרה ביום השני?
 |
| כשחייבים אז חייבים |
ביום השני ביקרנו במתחם הארמון או המצודה שם שילמנו מחיר נאה עבור כניסה לבניינים, אבל מסתבר שזה לא מספיק וגם כאן, עבור הביקור המפוקפק בשירותים יחד עם זמן העמידה בתור, נאלצנו לשלם 10 קרונות וחוזר חלילה. התחלנו לשמור בצד כסף קטן לפיפי, כדי שלא יקרה לנו מה שקרה לאישה אמריקאית בהריון שבסוף נתנה יורו כדי שתוכל להיכנס כבר לפשתן. מזל שבמסעדות ויתרו לנו על התוספת.
הצ'כים, כך מסתבר, גם לא מפסיקים בפיפי. בכל המוזיאונים שבהם ביקרנו אם רצינו לצלם היינו צריכים להוסיף תשלום של 50 קרונות ומסתבר שהחוק הזה גם לא פסח על כנסיות, שלא רק שדרשו תשלום על ביקור אצלן אלא אף ביקשו תשלום נוסף על צילום. כמו לדוגמא הצילום של הנקרא "שמש פראג", כתר משובץ ביהלומים שעד כמה שאני הבנתי, היה זה העם הבוהמייני שהביא את הכסף עבור היהלומים המשובצים בכתר, ולא הכמרים, אז עכשיו, שודדים את התיירים.
אבל רגע השיא מבחינתי היה במקדונלדס. אמנם ארוחה שם זולה בהרבה מבארץ, אבל אחרי שהתיישבתי עם המבורגר, צ'יפס ושתייה וקמתי שוב כדי לבקש קטשופ, נחרדתי כששמעתי ששקית קטשופ קטנה תעלה לי 6 קרונות. באמת, חבל שלא הבאתי מהבית.
אז בפעם הבאה שאתם משלמים יותר מדי בסופר, תתנחמו בעובדה שבארץ, לפחות הפיפי בחינם, בינתיים.
 |
| את הנייר תקחו לפני שתכנסו - אבל לפחות קשטו כאן בפרחים |
05 פברואר 2012
סומייל, מצלמים
בשבת ניצלנו את מזג האוויר הנעים לעשות סיבוב בשכונת סומייל. המתחם משתרע על פני כ-45 דונם בין הרחובות אבן גבירול, ז'בוטינסקי, בן סרוק וארלוזרוב בתל אביב.
מדובר באחת מהאנומליות הבולטות ביותר של העיר - בלב האזור היוקרתי ביותר, לא רחוק מכיכר המדינה, מסביב לאחד המגדלים הבולטים (והמכוערים) של אבן גבירול, מפוזרים כמה בתים קטנים ומוזנחים, בלי רחובות המפרידים ביניהם, בלי תשתיות של ממש, ועם הרבה גרוטאות וזבל מסביב.
בחלק המזרחי של המתחם מתפרסים מספר מגרשי חנייה ובית הכנסת היכל יהודה דמוי הצדף, ובחלקו הצפון-מערבי עומדת משתלת השקם.
למעשה מדובר בשכונה שנבנתה על חורבותיו של כפר ערבי, אשר עם השנים הוקפה מכל הכיוונים על ידי תל אביב המתפתחת. עם קום המדינה הושלמה ההשתלטות על הקרקע ואז החלה מסכת של פלישות שלוו בעצימת עין, או אף עודדו על ידי המדינה, ושלל תסבוכות משפטיות אשר הותירו אותנו עם השעטנז הנדלנ"י הזה.
אז כמובן שיש כבר תוכניות מרחיקות לכת לבניית ארבעה מגדלים לפחות וכמעט אלף דירות, אבל בפועל התוכניות שוכבות במגירה כבר כמעט שמונה שנים ובשטח אין כל סימן לתזוזה.
לא ממש נראה כי תושבי השכונה, בין אם הם צאצאים של הפולשים המקוריים או פולשים חדשים, מתכננים לעזוב בקרוב וכשאנחנו הסתובבנו שם אחד מהם אף יצא ואיים עלינו שלא לצלם. אבל מי יודע, אולי יום אחד עוד נזכה לראות שם דיור בר השגה.
מדובר באחת מהאנומליות הבולטות ביותר של העיר - בלב האזור היוקרתי ביותר, לא רחוק מכיכר המדינה, מסביב לאחד המגדלים הבולטים (והמכוערים) של אבן גבירול, מפוזרים כמה בתים קטנים ומוזנחים, בלי רחובות המפרידים ביניהם, בלי תשתיות של ממש, ועם הרבה גרוטאות וזבל מסביב.
למעשה מדובר בשכונה שנבנתה על חורבותיו של כפר ערבי, אשר עם השנים הוקפה מכל הכיוונים על ידי תל אביב המתפתחת. עם קום המדינה הושלמה ההשתלטות על הקרקע ואז החלה מסכת של פלישות שלוו בעצימת עין, או אף עודדו על ידי המדינה, ושלל תסבוכות משפטיות אשר הותירו אותנו עם השעטנז הנדלנ"י הזה.
אז כמובן שיש כבר תוכניות מרחיקות לכת לבניית ארבעה מגדלים לפחות וכמעט אלף דירות, אבל בפועל התוכניות שוכבות במגירה כבר כמעט שמונה שנים ובשטח אין כל סימן לתזוזה.
לא ממש נראה כי תושבי השכונה, בין אם הם צאצאים של הפולשים המקוריים או פולשים חדשים, מתכננים לעזוב בקרוב וכשאנחנו הסתובבנו שם אחד מהם אף יצא ואיים עלינו שלא לצלם. אבל מי יודע, אולי יום אחד עוד נזכה לראות שם דיור בר השגה.
08 ינואר 2012
בתים נטושים בתל אביב: חלק ה' - דב הוז 16-18
באוגוסט של הקיץ שעבר, במסגרת מחאת האוהלים, קבוצה של עשרות פעילים השתלטו על "בית צעירות מזרחי" ברחוב דב הוז 16-18 במחאה על כך שהעירייה איננה משתמשת במבנה למען הציבור. הפעילים פונו תוך פחות מיממה, התקשורת עברה לסקר את הנדבך הבא במחאה, והבניין, שעמד נטוש במשך יותר מעשור, שב לבדידותו המתפוררת.
במסגרת שיטוטינו העירוניים יצא לנו לחלוף על פני המבנה והדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא השטח העצום עליו עומד המבנה. מדובר במבנה של ארבע קומות על מגרש של 2,000 מ"ר, עם גינה גדולה ברחבה המרכזית (זו אחת הנקודות הכי נמוכות בסביבה ובשל כך הייתה הופכת לשלולית ענק בחורף במשך עשרות שנים).
המבנה עצמו מוקף מכל הכיוונים בגדר חדשה על מנת למנוע פלישות נוספות, אך מעבר לכך לא נראה שהרשויות עשו משהו לגביו מאז מאורעות הקיץ. על פי פרסומים אחרונים הבניין אמור להפוך לשלוחה של מכללת בצלאל ללימודי עיצוב ואמנות לתואר שני וגלריה, אבל לא צפוי שזה יקרה בשנתיים הקרובות.
המבנה שתוכנן על ידי יעקב בן-סירה נבנה ב-1938 ביוזמת ארגון נשות המזרחי ושימש במשך כארבעה עשורים כפנימיה ובית ספר מקצועי לבנות. מ-1977 עד 1993 פעלה במקום מכללת תלפיות למורות, ובהמשך הבניין שימש את הנהלת רשת אמי"ת עד 1999, אך מאז המבנה עומד שומם.
פרט מעניין נוסף שגילינו כשעברנו ברחוב דב הוז הוא הכמות המרשימה של אנשי התיאטרון שגרו בו בעבר - על כמעט כל בניין ברחוב בקטע שבין סמולנסקין לגורדון יש לוח זיכרון או שניים שמציינים שבבניין זה התגורר שחקן, במאי או מעצבת תפאורה.
במסגרת שיטוטינו העירוניים יצא לנו לחלוף על פני המבנה והדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא השטח העצום עליו עומד המבנה. מדובר במבנה של ארבע קומות על מגרש של 2,000 מ"ר, עם גינה גדולה ברחבה המרכזית (זו אחת הנקודות הכי נמוכות בסביבה ובשל כך הייתה הופכת לשלולית ענק בחורף במשך עשרות שנים).
המבנה עצמו מוקף מכל הכיוונים בגדר חדשה על מנת למנוע פלישות נוספות, אך מעבר לכך לא נראה שהרשויות עשו משהו לגביו מאז מאורעות הקיץ. על פי פרסומים אחרונים הבניין אמור להפוך לשלוחה של מכללת בצלאל ללימודי עיצוב ואמנות לתואר שני וגלריה, אבל לא צפוי שזה יקרה בשנתיים הקרובות.
המבנה שתוכנן על ידי יעקב בן-סירה נבנה ב-1938 ביוזמת ארגון נשות המזרחי ושימש במשך כארבעה עשורים כפנימיה ובית ספר מקצועי לבנות. מ-1977 עד 1993 פעלה במקום מכללת תלפיות למורות, ובהמשך הבניין שימש את הנהלת רשת אמי"ת עד 1999, אך מאז המבנה עומד שומם.
פרט מעניין נוסף שגילינו כשעברנו ברחוב דב הוז הוא הכמות המרשימה של אנשי התיאטרון שגרו בו בעבר - על כמעט כל בניין ברחוב בקטע שבין סמולנסקין לגורדון יש לוח זיכרון או שניים שמציינים שבבניין זה התגורר שחקן, במאי או מעצבת תפאורה.
05 ינואר 2012
השנה שלנו בתיאטרון
השנה אני ויערה זכינו לצפות ביחד בלא פחות מ-18 הצגות ומופעים שונים (לא כולל את ההצגה של יערה בתיאטרון הפתוח), בעיקר בזכות עבודתה של יערה ככתבת תרבות ב-NRG. בשלב מסויים אפילו איתגרנו את עצמנו בלמצוא תיאטרונים או אולמות בתל אביב שעוד לא יצא לנו לבקר בהם. בזכות הנדודים של הצגות הבימה ביקרנו בלא מעט אולמות נידחים, ולמעשה נראה לי שבית הבימה המחודש הוא אחד המקומות הבודדים שעוד לא יצא לנו לראות בו הצגה.
אז מעבר להישג הגיאוגרפי (המכובד) הייתי רוצה לחלוק כמה מחשבות ורשמים על מצב התיאטרון בתל אביב.
 |
| 15 תיאטרונים ואולמות שביקרנו ב-2011 |
נראה שהבימה, כפי שיעיד משכנה החדש, מתעניינת בעיקר בגרנדיוזיות - הפקות גדולות, נושאים גדולים, סטים גדולים, ומוזיקה פומפוזית. "כי בנו בחרת" - לכאורה סיפור משפחתי קטן ואישי על שאלות של זהות יהודית - זוכה להפקה מנופחת עם יותר מדי קטעי ביניים מוזיקליים וסיטואציות מלודרמטיות. למרות המשחק המוצלח ההצגה נמרחה והדמויות נדמו כייצוגים קלישאתיים של החברה הישראלית. גם "אם יש גן עדן" הסתמכה יותר מדי על סטריאוטיפים - הקצין המורעל, הדתי המתנחל, המזרחי המצחיק, החובש המוסרי וכו'. אני חייב להודות שבזמן ההצגה, בתור חייל קרבי לשעבר, הזדהיתי עם לא מעט מהמצבים והדמויות, אבל אין ספק שיוצרי ההצגה (ואולי גם הספר, אודה שלא קראתי אותו) ניצלו את ההיכרות של הקהל עם המצב כדי לסחוט תשבוחות ואולי אפילו דמעות. וגם כאן חלקים בהצגה נמרחו וקטעים מסויימים היו מיותרים לחלוטין (למשל התפקיד שורד פלדמן עושה בהצגה נראה לי מיותר לגמרי - היא לא מוסיפה עומק ורק מגבירה את השמאלץ).
"מונוגמיה" אולי לא הייתה גרנדיוזית ויזואלית, אבל הפרוייקט כולו נראה לי כמו vanity project של מר הויברגר. המחזה משעמם, האמירות נבובות, הדמויות פלקטיות, וההפקה לא מוסיפה דבר. אם יורשה לי לצטט את יערה:
"מונוגמיה" אולי לא הייתה גרנדיוזית ויזואלית, אבל הפרוייקט כולו נראה לי כמו vanity project של מר הויברגר. המחזה משעמם, האמירות נבובות, הדמויות פלקטיות, וההפקה לא מוסיפה דבר. אם יורשה לי לצטט את יערה:
"זה לא משנה כמה שחקנים טובים תשימו על במה אחת, ולא משנה באיזה בימוי קצבי או תחכומי וידיאו ארט תעטפו את הטקסטים, בסופו של דבר איכות ההצגה תמיד תימדד לפי איכות המחזה. כאשר המחזה כתוב ברופסות שכזו, תחת יומרה של פוסט מודרניזם המציג ריבוי קולות ורבדים אך למעשה רק מגיש לנו את התובנות העבשות שמערכות יחסים "זה מסובך" ושהפכנו לחברה נבובה שמקדשת את תרבות הריאליטי, לי קשה להיסחף." (לקריאת שאר המאמר - בגידות בצל המהפכה: על "מונוגמיה")
על "יונה ונער" לעומת זאת, אני לא מסוגל לסלוח. לא לסלוח, ולצערי, גם לא לשכוח. לא ברור מי החליט שניתן ורצוי לעבד את הרומן של מאיר שלו להצגה, אבל נדמה שמרגע שהחלטה זו נתקבלה היוצרים עשו כל שגיאה אפשרית בדרך לבמה. האם יש משהו נורא יותר משחקנים מבוגרים שמשחקים ילדים בצורה מוגזמת ובקול מתיילד? התשובה היא כן - שחקנים שעושים את כל זה בזמן שהם מקריינים את מעשיהם בגוף שלישי. כך נוהגות גם שאר הדמויות הקריקטוריות בהצגה, ואם במקרה ישנה סצנה בה הדמות נמנעת מהסברים אקספוזיציוניים, אז יש את מקהלת היונים שתקריין את ההתרחשויות עבורנו. למקרה שלא הבנתם, מדובר באנשים המחופשים ליונים אשר לעיתים מקרקרים ברקע ולעתים פונים לקהל ומקריינים, וכאשר יש צורך באינטראקציה בין היונים לבני האדם אז היונים מיוצגות על ידי הפלא הטכנולוגי הנקרא צלליות ידיים. כן, על מנת לדמות יונים בהפקת הענק הזו השחקנים עושים צורות ציפורים בידיהם הריקות. ואף אחד לא קם לצעוק "המלך הוא עירום!"
נדמה כי הבחירות המוזרות של גשר ממשיכות, לאחרונה נודע לנו שהם מעלים את "מיין קאמפף", שיצא לנו לראות במסגרת פסטיבל עכו - הצגה ארוכה ולא מפוקסת עם שחקנית אחת נוראית במיוחד (עוד על פסטיבל עכו בכתבה של יערה - תוססים וכועסים: מה צפוי לכם בפסטיבל עכו?).
בקאמרי יצא לנו לראות רק הצגה אחת - "גטו" - פלוס את "חוזרת בתשוקה" - מופע חביב (למי שעוד לא נמאס לו לדבר על "הדרת נשים") העוסק במקומן של הנשים בתנ"ך ובחברה היהודית. חלק מהתכנים צפויים ולעוסים, וכל האלמנטים התאטריקליים מיותרים בעיני, אבל באופן כללי מדובר במופע סביר. על "גטו" נראה לי שאין צורך להרחיב, אומנם כל הדמויות והאירועים מוכרים היטב לקהל הישראלי, אבל ההצגה עדיין מצליחה לרגש ולהרשים.
חנוך לוין
לחנוך לוין יש כרגע שלוש הצגות בקאמרי, הצגה בהבימה והצגה בגשר, אבל אנחנו לא צפינו באף אחת מהן בשנה האחרונה. לעומת זאת כן צפינו בשתי הפקות צעירות - "סוחרי גומי" בצוותא ו-"איש עומד מאחורי אישה יושבת" ושתיהן היו, לטעמי לפחות, ההצגות המוצלחות ביותר שראיתי השנה. השחקנים בשתי ההצגות מילאו את הדמויות הלויניות המוכרות בעומק ואנושיות ובשני המקרים הבימוי נטול היומרות והמדויק, יחד עם התפאורה הפונקציונלית, נתנו כבוד לשפה ולטקסטים של לוין. (הכתבה של יערה על "איש עומד מאחורי אישה יושבת" - על החיים ועל המוות: בנו של חנוך לוין במחווה לאביו)
דל'ארטה
שלוש הצגות שראינו השנה, בין אם היוצרים יבחרו להגדיר אותן כך או לא, השתייכו לז'אנר הקומדיה דל'ארטה - הלעוס והמאוס ביותר לדעתי בתיאטרוני ארצנו. אישית אני פשוט משתעמם ומתייאש מהצגות עם דמויות מוכרות וצפויות ועם עלילה שהיא סוג של משוואה מתמטית בלי נעלמים. כמובן שניתן להבליג על כך כאשר ההצגה מצחיקה, אבל לרוב הן לא. ההצגה הראשונה, "מסייה דה פורסוניאק" של מולייר, דווקא הייתה הכי פחות טיפוסית, כאשר הבמאי בחר להדגיש אלמנטים ויזואליים וצורת משחק כמעט ריקודית על פני האלמנטים הבסיסיים של קומדיית הטעויות והטיפוסים המוקצנים (הכתבה של יערה על ההצגה - משחקים קבוצתיים: ראיון עם שי פיטובסקי). "מנדרגולה", של יעקב שבתאי בעקבות מקיאוולי, סטנדרטית לגמרי, פרט לנסיונות קלושים להצחיק באמצעות רפרורים לנושאים עכשווים. אני מאוד מקווה שאין מישהו שהולך להצגה הזו וחושב שהיא מעידה משהו על כתיבתו של שבתאי. הגרועה מכולן היא "בקרנבל", אליה הגענו די בטעות, פשוט כי התעניינו בתיאטרון קרוב ורצינו לראות הפקה שלו. המחזה סטנדרטי למדי לז'אנר (למרות שנכתב כ-200 שנה אחרי מולייר) אבל המשחק היה מתחת לכל ביקורת.בשוליים
בכל פעם שיצאנו מעט מאוכזבים מהצגה של אחד מהתיאטרונים הגדולים אמרנו לעצמנו שאנחנו צריכים לראות יותר פרינג', כי שם, כך חשבנו, בוודאי נמצא את התעוזה והמקוריות שחסרים לנו כל כך בתיאטרון הרפרטוארי והמסחרי. כך למשל הגענו ל-"הבועהלי" בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, מעין קברט סאטירי (ומצחיק!) שעוסק בבעיות ובמחלוקות הקיימות במציאות הישראלית (בניגוד למשל ל-"אם יש גן עדן" שעוסק במחלוקות של לפני עשור, לגביהן כבר יש קונצנזוס בחברה) ומפנה חיצי ביקורת לכל כיוון וגם פנימה כלפי הדעות והמעשים של המבצעים עצמם. בתמונע ראינו את "מייקל", שהפך לסוג של הצגת קאלט, ואולי בגלל גודל הציפיות יצאנו ממנה קצת מאוכזבים. הרעיון והביצוע היו מוצלחים, אבל כפי שחשתי בהצגות רבות השנה, התוכן לא היה מספיק עשיר על מנת למלא את משך הזמן של ההצגה. ההצגה הראשונה שאני ויערה ראינו ביחד הייתה "שיקאגו" של ביה"ס למשחק של יורם לוינשטיין, שהייתה מקצוענית ומרשימה למדי, בהפקה שלא הייתה מביישת את אחד התיאטרונים הגדולים (הכתבה של יערה - כל הג'אז הזה: על "שיקאגו").בלי מילים (כמעט)
"פרדייז" של תיאטרון קליפה מציגה את המאורעות מאחורי הקלעים של הצגה אודות בריאת העולם. ההצגה מצליחה להשיג הרבה במעט מילים, בעיקר בזכות תזמון וירטואוזי, תלבושות ותפאורה מוצלחים (בהשראת ויליאם בלייק), וכלב קטן שגונב את ההצגה.
"אבנים", בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפופורט, הרגישה קצת יותר מרוחה, כאילו היוצרים הבינו שהם לא יכולים להתמקד בנושא יחיד (ומדכא) במשך כל ההצגה ולכן זרקו פנימה כמעט כל המצאה שעלתה להם בראש. לפעמים זה עבד והיה מעניין או מצחיק, לפעמים זה הרגיש מאולץ ופופוליסטי. בסופו של דבר יצאנו בהרגשה שכל הפרוייקט היה יוצא מרווח אם הוא לא היה לוקח את הנושא הטעון והמורכב של השואה כנקודת המוצא שלו; כמובן שאז ייתכן שלא היה זוכה לכזו תהודה והצלחה, כולל בחו"ל (הכתבה של יערה עליו ועל מחזות אחרים - ההצגה חייבת להמכר: על ייצוא מחזות תיאטרון לחו"ל).
 |
| "עתיק יומין" של ויליאם בלייק ובהצגה "פרדייז" |
אז לסיכום מצב התיאטרון בתל אביב בפתח 2012 (לפי דעתי האישית, המוגבלת והאינטרסנטית):
יותר מדי מלודרמות משפחתיות כמו-טלוויזיוניות (כן, גם "כולם היו בני" נכנס לקטגוריה הזו), יותר מדי הפקות גרנדיוזיות וחלולות של טקסטים שלא נועדו לכך, יותר מדי מיחזורים של הצגות ישנות ו"מוכחות" תוך התעלמות מקלאסיקות מאתגרות יותר (שייקספיר זה לא רק "המלט"), יותר מדי נסיונות לקלוע לטעם הציבור הרחב והנמוך במקום לנסות ולרומם אותו, יותר מדי הסתמכות על "כוכבים" (לפני וגם מאחורי הקלעים), יותר מדי התמרחויות בלתי מוצדקות על מנת למלא שעה או שעה וחצי ובכך להצדיק את מחירי הכרטיסים, יותר מדי בחירות "קלות" ממחזאים טובים (מתי בפעם האחרונה הופק כאן אחד ממחזות הטראגיים של חנוך לוין?), מעט מדי סאטירה אמיתית ורלוונטית, מעט מדי פרינג' חי ובועט, מעט מדי נכונות להעמיק, לחקור, לעצבן ולאתגר, או באופן כללי ולסיכום הנושא - יותר מדי עיסוק בחיצוניות (מישהו אמר משכן הבימה?) ומעט מדי עיסוק בתוכן.
ומה צפוי לנו ב-2012? אותו הדבר, פחות או יותר (ואולי גם הצגה צנועה פרי עטי, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
כתבות נוספות של יערה על התיאטרון בשנה החולפת:
17 דצמבר 2011
עצב זאת בעצמך - שולחן מפקקי שעם
מעבר הדירה שלנו (ראו פוסט קודם) אילץ אותנו להקדיש את זמננו הפנוי בשבועות האחרונים לרכישת או השגת ריהוט מתאים, סידור, קצת ניקיון ותחזוקה ובעיקר עיצוב. אני תמיד שמח להשקיע (או לבזבז) זמן בסידור ועיצוב (ניקיון קצת פחות מושך אותי) ויערה תמיד מוכנה לשתף פעולה, אז יצא לנו להשקיע כמה שעות (או ימים) בסקירת בלוגים לעיצוב ונסיונות שונים ומשונים להנדס את מה שיש לנו למה שאנחנו בעצם זקוקים לו (או לפחות להפוך את מה שיש לנו לאטרקטיבי יותר).
 |
| מתלה לבגדים מגב של כיסא - IKEA Hackers |
אחד מהבלוגים שהכי מצא חן בעיניינו נקרא IKEA Hackers, אשר מאגד בתוכו מגוון רחב של שימושים ופיתוחים בלתי קונבנצינליים שאנשים עשו למוצרי איקאה. אז למרות שיצא לנו לעבור באיקאה במסגרת מסע הקניות לדירה החדשה בסופו של דבר את ה-האקינג שלנו ביצענו על פריטי ריהוט אחרים וההמצאה החביבה עלי היא ללא ספק שולחן הצד שלנו:
כפי שאתם רואים מדובר למעשה בשרפרף ישן שעליו הנחנו מסגרת תמונה מעץ (ללא הזכוכית כמובן) וכמות מכובדת של פקקי שעם (בערך 90). ההרכבה הייתה פשוטה להפליא וכללה כמויות רבות של דבק לבן, קצת סבלנות לסידור הפקקים, ולחץ פיזי מתון (רצוי שהפקקים יהיו צמודים זה לזה, ובסוף הנחנו ספרים כבדים עליהם לכמה שעות טובות להידוק כל העניין). במידה ואתם לא מעוניינים "להרוס" שרפרף אפשר להדביק את הכל על חתיכת דיקט בגודל המתאים ופשוט להניח את היצירה על השרפרף. אפשר גם לעשות גירסאות גדולות או קטנות יותר, לתלות את היצירה על הקיר בתור לוח שעם להודעות, או להשתמש בה כתחתית לסירים חמים.
ואם אתם זקוקים לעזרה בחיסול 90 בקבוקי יין, אנחנו זמינים...
15 דצמבר 2011
דקה מהעירייה
לפני כחודש הצטרפנו גם אנחנו (שוב) אל הסטטיסטיקה כשבעל הבית שלנו הודיע לנו ששכר הדירה יעלה לנו ב-300 ש"ח בשל המדד, בתוספת 200 ש"ח בשל תאוות הבצע שלו החל מחודש דצמבר, מועד חידוש החוזה.
התבאסנו, ויותר נכון לומר - התבאסתי. בשנת 2011, עד לרגע שעברתי לגור עם שי הספקתי לעבור חמש דירות. לא היה לי יותר כוח. וגם התאכזבתי. הרי למה הייתה מחאה חברתית במהלך הקיץ? אני לתומי חשבתי שבעל בית שברשותו מספר דירות בבניין שלנו יהיה מעט יותר הוגן כלפי דיירים טובים כמונו (בעיקר לשי שתיקן במהלך השנתיים שגר בדירה כל מה שהיה צריך לתקן).
מעבר למדד שעלה שמייצג רק את המחירים בארץ ולא את המשכורות, האם בעל הבית שלנו עשה משהו מאז שנת 2009 שמצדיק העלאה של 500 ש"ח בשכר הדירה? הרי אפילו את התריסים הישנים ששברו כשניסו לפרוץ לדירה טען שאנחנו צריכים לתקן!
בלית ברירה פתחנו את החלונות של הומלס, יד 2, מדס, winwin, קבוצת הדירות בפייסבוק והאתר האהוב עליי כאן גרים (זהו - נדמה לי שלא קיפחתי אף אחד) והתחלנו במסע שהייתי בטוחה שיהיה מייאש, קשה ומבאס. אז זהו שלא. יכול להיות ששברנו שיא, אבל פחות מ-48 שעות אחרי שהתחלנו בחיפוש מצאנו דירה באזור כיכר רבין ויום למחרת חתמנו על החוזה.
הדירה הייתה הרביעית במספר שראינו ואחריה ראינו רק עוד אחת שקבענו לפני. שבוע אחרי החתימה התחלנו להעביר את הדירה בעזרתו האדיבה של אבא שלי שי ותוך שבוע סיימנו עם כל ההעברות בדירה משופצת כמו חדשה, עורפית, מתוקה שנמצאת דקה... מהעירייה.
הודות לשי, גם עניין עיצוב הדירה הלך די מהר ואפילו זכינו בכתבת עומק בידיעות תל אביב תחת הכותרת המחמיאה "התל אביביים". אז זה סופי כנראה. אני ושי עדיין תל אביביים. גרים בדירה תל אביבית, מעט יותר רחוקה מהתחתית אבל עדיין מבשלים (שי) ואוכלים (יערה) וחווים חוויות תרבותיות ברחבי העיר בעזרתם האדיבה של שני זוגות אופניים. דקה מהעירייה...
התבאסנו, ויותר נכון לומר - התבאסתי. בשנת 2011, עד לרגע שעברתי לגור עם שי הספקתי לעבור חמש דירות. לא היה לי יותר כוח. וגם התאכזבתי. הרי למה הייתה מחאה חברתית במהלך הקיץ? אני לתומי חשבתי שבעל בית שברשותו מספר דירות בבניין שלנו יהיה מעט יותר הוגן כלפי דיירים טובים כמונו (בעיקר לשי שתיקן במהלך השנתיים שגר בדירה כל מה שהיה צריך לתקן).
מעבר למדד שעלה שמייצג רק את המחירים בארץ ולא את המשכורות, האם בעל הבית שלנו עשה משהו מאז שנת 2009 שמצדיק העלאה של 500 ש"ח בשכר הדירה? הרי אפילו את התריסים הישנים ששברו כשניסו לפרוץ לדירה טען שאנחנו צריכים לתקן!
בלית ברירה פתחנו את החלונות של הומלס, יד 2, מדס, winwin, קבוצת הדירות בפייסבוק והאתר האהוב עליי כאן גרים (זהו - נדמה לי שלא קיפחתי אף אחד) והתחלנו במסע שהייתי בטוחה שיהיה מייאש, קשה ומבאס. אז זהו שלא. יכול להיות ששברנו שיא, אבל פחות מ-48 שעות אחרי שהתחלנו בחיפוש מצאנו דירה באזור כיכר רבין ויום למחרת חתמנו על החוזה.
הדירה הייתה הרביעית במספר שראינו ואחריה ראינו רק עוד אחת שקבענו לפני. שבוע אחרי החתימה התחלנו להעביר את הדירה בעזרתו האדיבה של אבא שלי שי ותוך שבוע סיימנו עם כל ההעברות בדירה משופצת כמו חדשה, עורפית, מתוקה שנמצאת דקה... מהעירייה.
הודות לשי, גם עניין עיצוב הדירה הלך די מהר ואפילו זכינו בכתבת עומק בידיעות תל אביב תחת הכותרת המחמיאה "התל אביביים". אז זה סופי כנראה. אני ושי עדיין תל אביביים. גרים בדירה תל אביבית, מעט יותר רחוקה מהתחתית אבל עדיין מבשלים (שי) ואוכלים (יערה) וחווים חוויות תרבותיות ברחבי העיר בעזרתם האדיבה של שני זוגות אופניים. דקה מהעירייה...
 |
מתוך ידיעות תל אביב 9/12/11 הדירה החדשה שלנו - תמונות נבחרות |
12 נובמבר 2011
איך להכין מאנדו (כיסונים קוריאנים)
בביקור האחרון שלנו בירושלים אכלנו במסעדה הקוריאנית היהלום שבכתר ומעבר לבולגוגי המוצלח, הקימצ'י ההכרחי ותה הג'ינג'ר הטעים ביותר ששתינו, הכי התלהבנו מה-מאנדו שהם הגרסה הקוריאנית לכיסונים מאודים (דומים לגיוזה שלעתים נקראת בארץ דים סאם). כשחזרנו הביתה עשינו כמה חיפושים באינטרנט ומיד ניסינו לעשות אותם בעצמנו.
 |
| היהלום שבכתר - לפני (פחות כמה כיסונים) ואחרי |
הבצק
רוב המתכונים שמצאנו ממליצים על שימוש בדפי בצק קפואים אבל מאחר שלא מצאנו נאלצנו להכין את הבצק בעצמנו:
מערבבים ביצה עם 3/4 כפית מלח ו-1/4 כוס מים, מוסיפים לשתי כוסות קמח ולשים לכדור בצק (אפשר להוסיף עוד 1/4 כוס מים ליצירת הבצק). נותנים לבצק לנוח חצי שעה ואז מרדדים וחותכים לעיגולי בצק דקיקים. ההכנה פשוטה למדי אבל תהליך הרידוד יחסית ארוך (במיוחד בשבילנו כי לא היה לנו מערוך ונאלצנו להשתמש בכוס גבוהה; החיתוך לעיגולים היה דווקא די פשוט באמצעות שייקר קוקטיילים ממתכת).
 |
| המצרכים |
המילוי
שוב, מדובר כאן בגרסה שלנו, אבל לטעמנו היא יצאה מוצלחת למדי
150 גרם גזר קצוץ
150 גרם כרוב קצוץ
150 גרם קולורבי קצוץ
150 גרם בצל קצוץ
150 גרם טופו מפורר
300 גרם חזה עוף
3 כפות רוטב סויה
כף שמן שומשום
כף ג'ינג'ר טרי מגורר
כף רוטב צ'ילי
כף שום כתוש
מלח ופלפל
לוקחים את כל הירקות פרט לבצל ומקפיצים קלות עם רוטב סויה עד שהם רכים. את חזה העוף מבשלים במים רותחים עד שהוא עשוי, מסננים ומפוררים באמצעות שני מזלגות. מערבבים את כל חומרי המילוי יחד עם התבלינים (אפשר במקום הצ'ילי והשום לשים 2 כפות פלפל צ'ומה).
ההכנה
 |
| תהליך המילוי והקיפול |
שמים מעט מילוי במרכז דף הבצק (על עיגול בצק של 8 ס"מ שמנו מילוי בערך בגודל של כדור פלאפל), מרטיבים את שולי הבצק במים ומקפלים לחצי. אפשר גם למשוך את שני הקצוות יחד ליצירת כיסונים במראה קלאסי:
 |
| כיסונים מוכנים לבישול |
את הכיסונים המוכנים שמנו בכלי אידוי מבמבוק אבל ניתן גם לטגן אותם או להוסיף אותם למרק (במקרה הזה רצוי לוודא שהכיסונים סגורים היטב כדי שלא יתפרקו במרק).
 |
| הכיסונים עוברים אידוי |
אפשר להכין רוטב פשוט משמן שומשום, רוטב סויה ומעט חומץ אורז.
ההמלצה האחרונה שלנו היא שכשאתם מכינים מאנדו תזמינו אורחים אחרת תמצאו את עצמכם מחסלים לבד עשרים ומשהו כיסונים. למי שיש כוח רצון מספיק אפשר גם להקפיא את הכיסונים המוכנים (לפני האידוי/טיגון/בישול) ולהשתמש בהם בשלב מאוחר יותר.
 |
| ולא נודע כי בא אל קרבם |
הירשם ל-
רשומות (Atom)