השנה אני ויערה זכינו לצפות ביחד בלא פחות מ-18 הצגות ומופעים שונים (לא כולל את ההצגה של יערה בתיאטרון הפתוח), בעיקר בזכות עבודתה של יערה ככתבת תרבות ב-NRG. בשלב מסויים אפילו איתגרנו את עצמנו בלמצוא תיאטרונים או אולמות בתל אביב שעוד לא יצא לנו לבקר בהם. בזכות הנדודים של הצגות הבימה ביקרנו בלא מעט אולמות נידחים, ולמעשה נראה לי שבית הבימה המחודש הוא אחד המקומות הבודדים שעוד לא יצא לנו לראות בו הצגה.
אז מעבר להישג הגיאוגרפי (המכובד) הייתי רוצה לחלוק כמה מחשבות ורשמים על מצב התיאטרון בתל אביב.
 |
| 15 תיאטרונים ואולמות שביקרנו ב-2011 |
נראה שהבימה, כפי שיעיד משכנה החדש, מתעניינת בעיקר בגרנדיוזיות - הפקות גדולות, נושאים גדולים, סטים גדולים, ומוזיקה פומפוזית. "כי בנו בחרת" - לכאורה סיפור משפחתי קטן ואישי על שאלות של זהות יהודית - זוכה להפקה מנופחת עם יותר מדי קטעי ביניים מוזיקליים וסיטואציות מלודרמטיות. למרות המשחק המוצלח ההצגה נמרחה והדמויות נדמו כייצוגים קלישאתיים של החברה הישראלית. גם "אם יש גן עדן" הסתמכה יותר מדי על סטריאוטיפים - הקצין המורעל, הדתי המתנחל, המזרחי המצחיק, החובש המוסרי וכו'. אני חייב להודות שבזמן ההצגה, בתור חייל קרבי לשעבר, הזדהיתי עם לא מעט מהמצבים והדמויות, אבל אין ספק שיוצרי ההצגה (ואולי גם הספר, אודה שלא קראתי אותו) ניצלו את ההיכרות של הקהל עם המצב כדי לסחוט תשבוחות ואולי אפילו דמעות. וגם כאן חלקים בהצגה נמרחו וקטעים מסויימים היו מיותרים לחלוטין (למשל התפקיד שורד פלדמן עושה בהצגה נראה לי מיותר לגמרי - היא לא מוסיפה עומק ורק מגבירה את השמאלץ).
"מונוגמיה" אולי לא הייתה גרנדיוזית ויזואלית, אבל הפרוייקט כולו נראה לי כמו vanity project של מר הויברגר. המחזה משעמם, האמירות נבובות, הדמויות פלקטיות, וההפקה לא מוסיפה דבר. אם יורשה לי לצטט את יערה:
"מונוגמיה" אולי לא הייתה גרנדיוזית ויזואלית, אבל הפרוייקט כולו נראה לי כמו vanity project של מר הויברגר. המחזה משעמם, האמירות נבובות, הדמויות פלקטיות, וההפקה לא מוסיפה דבר. אם יורשה לי לצטט את יערה:
"זה לא משנה כמה שחקנים טובים תשימו על במה אחת, ולא משנה באיזה בימוי קצבי או תחכומי וידיאו ארט תעטפו את הטקסטים, בסופו של דבר איכות ההצגה תמיד תימדד לפי איכות המחזה. כאשר המחזה כתוב ברופסות שכזו, תחת יומרה של פוסט מודרניזם המציג ריבוי קולות ורבדים אך למעשה רק מגיש לנו את התובנות העבשות שמערכות יחסים "זה מסובך" ושהפכנו לחברה נבובה שמקדשת את תרבות הריאליטי, לי קשה להיסחף." (לקריאת שאר המאמר - בגידות בצל המהפכה: על "מונוגמיה")
על "יונה ונער" לעומת זאת, אני לא מסוגל לסלוח. לא לסלוח, ולצערי, גם לא לשכוח. לא ברור מי החליט שניתן ורצוי לעבד את הרומן של מאיר שלו להצגה, אבל נדמה שמרגע שהחלטה זו נתקבלה היוצרים עשו כל שגיאה אפשרית בדרך לבמה. האם יש משהו נורא יותר משחקנים מבוגרים שמשחקים ילדים בצורה מוגזמת ובקול מתיילד? התשובה היא כן - שחקנים שעושים את כל זה בזמן שהם מקריינים את מעשיהם בגוף שלישי. כך נוהגות גם שאר הדמויות הקריקטוריות בהצגה, ואם במקרה ישנה סצנה בה הדמות נמנעת מהסברים אקספוזיציוניים, אז יש את מקהלת היונים שתקריין את ההתרחשויות עבורנו. למקרה שלא הבנתם, מדובר באנשים המחופשים ליונים אשר לעיתים מקרקרים ברקע ולעתים פונים לקהל ומקריינים, וכאשר יש צורך באינטראקציה בין היונים לבני האדם אז היונים מיוצגות על ידי הפלא הטכנולוגי הנקרא צלליות ידיים. כן, על מנת לדמות יונים בהפקת הענק הזו השחקנים עושים צורות ציפורים בידיהם הריקות. ואף אחד לא קם לצעוק "המלך הוא עירום!"
נדמה כי הבחירות המוזרות של גשר ממשיכות, לאחרונה נודע לנו שהם מעלים את "מיין קאמפף", שיצא לנו לראות במסגרת פסטיבל עכו - הצגה ארוכה ולא מפוקסת עם שחקנית אחת נוראית במיוחד (עוד על פסטיבל עכו בכתבה של יערה - תוססים וכועסים: מה צפוי לכם בפסטיבל עכו?).
בקאמרי יצא לנו לראות רק הצגה אחת - "גטו" - פלוס את "חוזרת בתשוקה" - מופע חביב (למי שעוד לא נמאס לו לדבר על "הדרת נשים") העוסק במקומן של הנשים בתנ"ך ובחברה היהודית. חלק מהתכנים צפויים ולעוסים, וכל האלמנטים התאטריקליים מיותרים בעיני, אבל באופן כללי מדובר במופע סביר. על "גטו" נראה לי שאין צורך להרחיב, אומנם כל הדמויות והאירועים מוכרים היטב לקהל הישראלי, אבל ההצגה עדיין מצליחה לרגש ולהרשים.
חנוך לוין
לחנוך לוין יש כרגע שלוש הצגות בקאמרי, הצגה בהבימה והצגה בגשר, אבל אנחנו לא צפינו באף אחת מהן בשנה האחרונה. לעומת זאת כן צפינו בשתי הפקות צעירות - "סוחרי גומי" בצוותא ו-"איש עומד מאחורי אישה יושבת" ושתיהן היו, לטעמי לפחות, ההצגות המוצלחות ביותר שראיתי השנה. השחקנים בשתי ההצגות מילאו את הדמויות הלויניות המוכרות בעומק ואנושיות ובשני המקרים הבימוי נטול היומרות והמדויק, יחד עם התפאורה הפונקציונלית, נתנו כבוד לשפה ולטקסטים של לוין. (הכתבה של יערה על "איש עומד מאחורי אישה יושבת" - על החיים ועל המוות: בנו של חנוך לוין במחווה לאביו)
דל'ארטה
שלוש הצגות שראינו השנה, בין אם היוצרים יבחרו להגדיר אותן כך או לא, השתייכו לז'אנר הקומדיה דל'ארטה - הלעוס והמאוס ביותר לדעתי בתיאטרוני ארצנו. אישית אני פשוט משתעמם ומתייאש מהצגות עם דמויות מוכרות וצפויות ועם עלילה שהיא סוג של משוואה מתמטית בלי נעלמים. כמובן שניתן להבליג על כך כאשר ההצגה מצחיקה, אבל לרוב הן לא. ההצגה הראשונה, "מסייה דה פורסוניאק" של מולייר, דווקא הייתה הכי פחות טיפוסית, כאשר הבמאי בחר להדגיש אלמנטים ויזואליים וצורת משחק כמעט ריקודית על פני האלמנטים הבסיסיים של קומדיית הטעויות והטיפוסים המוקצנים (הכתבה של יערה על ההצגה - משחקים קבוצתיים: ראיון עם שי פיטובסקי). "מנדרגולה", של יעקב שבתאי בעקבות מקיאוולי, סטנדרטית לגמרי, פרט לנסיונות קלושים להצחיק באמצעות רפרורים לנושאים עכשווים. אני מאוד מקווה שאין מישהו שהולך להצגה הזו וחושב שהיא מעידה משהו על כתיבתו של שבתאי. הגרועה מכולן היא "בקרנבל", אליה הגענו די בטעות, פשוט כי התעניינו בתיאטרון קרוב ורצינו לראות הפקה שלו. המחזה סטנדרטי למדי לז'אנר (למרות שנכתב כ-200 שנה אחרי מולייר) אבל המשחק היה מתחת לכל ביקורת.בשוליים
בכל פעם שיצאנו מעט מאוכזבים מהצגה של אחד מהתיאטרונים הגדולים אמרנו לעצמנו שאנחנו צריכים לראות יותר פרינג', כי שם, כך חשבנו, בוודאי נמצא את התעוזה והמקוריות שחסרים לנו כל כך בתיאטרון הרפרטוארי והמסחרי. כך למשל הגענו ל-"הבועהלי" בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, מעין קברט סאטירי (ומצחיק!) שעוסק בבעיות ובמחלוקות הקיימות במציאות הישראלית (בניגוד למשל ל-"אם יש גן עדן" שעוסק במחלוקות של לפני עשור, לגביהן כבר יש קונצנזוס בחברה) ומפנה חיצי ביקורת לכל כיוון וגם פנימה כלפי הדעות והמעשים של המבצעים עצמם. בתמונע ראינו את "מייקל", שהפך לסוג של הצגת קאלט, ואולי בגלל גודל הציפיות יצאנו ממנה קצת מאוכזבים. הרעיון והביצוע היו מוצלחים, אבל כפי שחשתי בהצגות רבות השנה, התוכן לא היה מספיק עשיר על מנת למלא את משך הזמן של ההצגה. ההצגה הראשונה שאני ויערה ראינו ביחד הייתה "שיקאגו" של ביה"ס למשחק של יורם לוינשטיין, שהייתה מקצוענית ומרשימה למדי, בהפקה שלא הייתה מביישת את אחד התיאטרונים הגדולים (הכתבה של יערה - כל הג'אז הזה: על "שיקאגו").בלי מילים (כמעט)
"פרדייז" של תיאטרון קליפה מציגה את המאורעות מאחורי הקלעים של הצגה אודות בריאת העולם. ההצגה מצליחה להשיג הרבה במעט מילים, בעיקר בזכות תזמון וירטואוזי, תלבושות ותפאורה מוצלחים (בהשראת ויליאם בלייק), וכלב קטן שגונב את ההצגה.
"אבנים", בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפופורט, הרגישה קצת יותר מרוחה, כאילו היוצרים הבינו שהם לא יכולים להתמקד בנושא יחיד (ומדכא) במשך כל ההצגה ולכן זרקו פנימה כמעט כל המצאה שעלתה להם בראש. לפעמים זה עבד והיה מעניין או מצחיק, לפעמים זה הרגיש מאולץ ופופוליסטי. בסופו של דבר יצאנו בהרגשה שכל הפרוייקט היה יוצא מרווח אם הוא לא היה לוקח את הנושא הטעון והמורכב של השואה כנקודת המוצא שלו; כמובן שאז ייתכן שלא היה זוכה לכזו תהודה והצלחה, כולל בחו"ל (הכתבה של יערה עליו ועל מחזות אחרים - ההצגה חייבת להמכר: על ייצוא מחזות תיאטרון לחו"ל).
 |
| "עתיק יומין" של ויליאם בלייק ובהצגה "פרדייז" |
אז לסיכום מצב התיאטרון בתל אביב בפתח 2012 (לפי דעתי האישית, המוגבלת והאינטרסנטית):
יותר מדי מלודרמות משפחתיות כמו-טלוויזיוניות (כן, גם "כולם היו בני" נכנס לקטגוריה הזו), יותר מדי הפקות גרנדיוזיות וחלולות של טקסטים שלא נועדו לכך, יותר מדי מיחזורים של הצגות ישנות ו"מוכחות" תוך התעלמות מקלאסיקות מאתגרות יותר (שייקספיר זה לא רק "המלט"), יותר מדי נסיונות לקלוע לטעם הציבור הרחב והנמוך במקום לנסות ולרומם אותו, יותר מדי הסתמכות על "כוכבים" (לפני וגם מאחורי הקלעים), יותר מדי התמרחויות בלתי מוצדקות על מנת למלא שעה או שעה וחצי ובכך להצדיק את מחירי הכרטיסים, יותר מדי בחירות "קלות" ממחזאים טובים (מתי בפעם האחרונה הופק כאן אחד ממחזות הטראגיים של חנוך לוין?), מעט מדי סאטירה אמיתית ורלוונטית, מעט מדי פרינג' חי ובועט, מעט מדי נכונות להעמיק, לחקור, לעצבן ולאתגר, או באופן כללי ולסיכום הנושא - יותר מדי עיסוק בחיצוניות (מישהו אמר משכן הבימה?) ומעט מדי עיסוק בתוכן.
ומה צפוי לנו ב-2012? אותו הדבר, פחות או יותר (ואולי גם הצגה צנועה פרי עטי, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
כתבות נוספות של יערה על התיאטרון בשנה החולפת:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה